מחלת האיידס, הנגרמת על ידי וירוס הכשל החיסוני (HIV), היא מחלה קשה שהגיעה למימדים של מגיפה בשלושים בשנים האחרונות. במחלה זה פוגע הוירוס בתאים של מערכת החיסון, הלימפוציטים, וגורר התדרדרות בפעילות מערכת החיסון. באופן כללי, מגדירים שלושה שלבים עיקריים בהתפתחותה של המחלה.
השלב הראשון הוא ההדבקה האקוטית בנגיף האיידס, המאופיין בסימנים דמויי שפעת בלבד: כאב ראש, כאבי שרירים, וכדומה.
בשלב השני של המחלה, הנמשך שנים ארוכות, מופיעה התדרדרות הדרגתית בפעילותה של מערכת החיסון. מספרם של הלימפוציטים מסוג T, הנפגעים העיקריים במחלה, יורד לאורך השנים.
לימפוציטים אלו אחראיים על מערכת החיסון הספציפית, ולכן נפגעת מאוד יכולתו של הגוף להתמודד עם מזהמים שונים. בשלב השלישי של המחלה, המוכנה איידס (AIDS – Acquired ImmunoDeficiency Syndrome) זיהומים אופרטונוסטים שנים תוקפים את הגוף וגורמים למחלות קשות: שחפת, זיהום ב – CMV, זיהמים ריאתיים, גידולים ממאירים שונים, ועוד.
שני זנים שונים של הנגיף
נגיף הכשל החיסוני איננו נגיף בודד. קיימים שני זנים עיקריים של הוירוס הגורמים למחלה. הזן הנפוץ יותר בעולם הוא HIV-1.
זן נוסף מצוי בעיקר ביבשת אפריקה, ומכונה HIV-2. שני הוירוסים מועברים באופנים דומים (מגע מיני, מוצרי דם), וגורמים להופעה קלינית של מחלה דומה.
אולם, התקדמות המחלה שונה בין שני הוירוסים השונים. הוירוס הנפוץ HIV-1 גורם להתדרדרות מהירה יותר במספרם של הלימפוצטים, והתפתחות מהירה יותר של השלב השלישי של המחלה – איידס.
כמעט כל החולים הלא מטופלים שנדבקו ב – HIV-1 יגיעו בסופו של דבר לשלב השלישי של המחלה, בעוד רק כ – 30% מהנדבקים ב – HIV-2 יתקדמו לאיידס.
השפעת נגיף אחד על הנגיף השני
הדבקה כפולה, בשני זני הוירוס, מתרחשת בעיקר במזרח אפריקה. באזורים אלו נפוץ מאוד וירוס ה – HIV מהזן השני וגם מהזן הראשון.
מידע ראשוני מוקדם הראה שייתכן שהדבקה כפולה ב HIV-2 בקרב חולה שנדבק בעבר ב – HIV-1 יכולה להשפיע על התקדמותה של המחלה ואלימותה.
מחקר חדש שפורסם בכתב העת הרפואי היוקרתי "The New England Journal of Medicine" ניסה לבחון את התקדמותה של המחלה בקרב חולים שנדבקו בשני זני הוירוס, לעומת חולים שנדבקו ב HIV-1 בלבד.
המחקר עקב אחר 223 חולים שנדבקו באיידס, חלקם בהדבקה כפולה, וחלקם בנגיף מזן יחיד. החוקרים עקבו אחר הזמן עד להתפרצותו של השלב השלישי במחלת – מחלת איידס המלווה בזיהומים אופרטונוסטים קשים. בקרב הנבדקים עם ההדבקה הכפולה הזמן החציוני על להתפרצות המחלה עמד על 104 חודשים (קצת יותר מ – 8 וחצי שנים), ואילו בקרב הנבדקים שנדבקו ב – HIV-1 בלבד הזמן עד להתפרצות מחלת האיידס עמד על 68 חודשים בלבד (קצת יותר מחמש שנים וחצי).
בדיקה של מספר הלימפוציטים בקרב החולים בשתי הקבוצות הראתה שהשינויים הנצפים במחלה היו גם הם איטיים יותר בחולים עם ההדבקה הכפולה.
מחקר זה מצביע על כך שהדבקה ב – HIV-2 מאיטה את התקדמות המחלה שנגרמת מהוירוס HIV-1.
גילוי מפתיע זה פותח צוהר חדש להבנה של התפתחותה והתקדמותה של מחלת האיידס. למרות מחקר מאומץ בן כשני עשורים עדיין רב הנסתר על הנגלה בנוגע למנגנונים העומדים בבסיס התפתחותה של המחלה.
ייתכן שגילויים נוספים אודות הקשר בין שני זני הוירוס וההשפעה ההדדית שלהם יוכלו לסייע בפיתוח תרופות חדשות שיוכלו לעקב את התקדמוה של המחלה, ואף לפתח חיסון אפקטיבי כנגדה.
ראו גם: