נרקולפסיה היא מחלה המתבטאת בישנוניות מוגזמת במהלך היום ובהתקפים הנקראים קטפלקסיס – רפיון שרירים הנגרם כתוצאה מביטוי התרגשות.
נרקולפסיה נחשבה תמיד לסוג של מחלה אוטואימונית, אולם במשך שנים רבות לא נמצאה הוכחה חותכת שמאמתת את החשד, כמו הימצאות נוגדנים אוטואימוניים, או מרקרים ביולוגיים אחרים.
במחקר חדש הצליחו למצוא בסיס גנטי שמגביר את החשד שאכן מדובר במחלה אוטואימונית. וכך, לאחר עבודה יסודית ומעמיקה התגלו אף נוגדנים הפעילים בצורה אוטואימונית הגורמים למחלת הנרקולפסיה. בזכות שיפור הידע בנושא מחלה זו, יש תקוות רבות לגבי מציאת טיפול יעיל בעתיד.
מחלת הנרקולפסיה
נרקולפסיה היא מחלה הגורמת להירדמות ספונטנית, בעיקר בזמן ביצוע פעילויות משעממות. הישנוניות אשר מבוטאת כתוצאה מהמחלה מתגברת גם ביחס ישיר לרמת ההתרגשות הקיימת. כלומר, ככל שהחולה מתרגש יותר, כך קיים סיכוי גבוה יותר שהוא "יתפוס תנומה" במהלך היום בלי לשים לב.
המחלה נחשבת לנדירה ביותר, ומאובחנת אצל אחד מתוך 2,000 איש. עם זאת, מאמינים כי המספרים למעשה מעט גבוהים יותר, וזאת משום האבחנה החמקמקה של המחלה.
לנרקולפסיה מספר ביטויים עיקריים, שמתחילים כמובן בפרצי שינה קצרים במהלך היום. במקרים נוספים ניתן לראות את תופעת הקטפלקסיס, בה מתבטאת חולשת שרירים קשה בזמן העירנות. תופעה זו גורמת להתמוטטות בלתי צפויה, בעיקר ברגעי התרגשות.
תופעה נוספת, נפוצה פחות, היא שיתוק בזמן השינה שגורמת לחוסר יכולת לזוז. מלבד זאת, חולי נרקולפסיה עלולים לחוות הזיות מסוגים שונים בעלי אופי של חלומות, גם בזמן ערות, וגם בזמן שיתוק השינה.
הגורמים לנרקולפסיה
נוירונים אורקסיניים (נקראים גם היפוקרטיניים) הם בעלי תפקיד משמעותי מאוד בבקרה על השינה והתעוררות. פגיעה במערכת ההיפוקרטינית גורמת להפרעות רבות ובין היתר אחראית גם להופעת נרקולפסיה.
ההשערות הנוכחיות מדברות על תהליכים אוטואימוניים שמובילים לפגיעה בנוירונים אלו, ומובילים כתוצאה מכך לבעיה בבקרה על העירנות והישנוניות שגורמת להתבטאות תסמיני המחלה.
מדוע מאמינים שמדובר במחלה אוטואימונית?
במשך השנים בוצעו מחקרים רבים שקשרו את מחלת הנרקולפסיה לתהליכים אוטואימונים שונים הקשורים למערכת החיסון. עם זאת, אף מחקר לא הצליח לשים את האצבע על שינוי ספציפי שמוכיח את הבסיס האוטואימוני למחלה.
עד עתה למשל, נרקולפסיה נמצאה קשורה באופן חזק ביותר למערכת ה-HLA, שקשורה לתהליכים חיסוניים רבים ופעילה ביתר במחלות אוטואימוניות שונות. ממחקרים גנטיים עלה גם כי קיים קשר בין נרקולפסיה לסוג מסוים של קולטן של תאי T, שגם הם מבוטאים ביתר במגוון מחלות אוטואימוניות.
בנוסף, בשנים קודמות החוקרים הצליחו להראות עליה ברמת נוגדנים הפעילים בצורה אוטואימונית, אך עם זאת לא הצליחו להוכיח באופן נקודתי שנרקולפסיה היא מחלה אוטואימונית.
מהלך המחקר
במחקר ניסו חוקרים מתחום האימונולוגיה למצוא לראשונה גורם ספציפי הקושר את מחלה הנקרולפסיה לבעיה אוטואימונית. על מנת לחפש קשר אוטואימוני במערכת ההיפוקרטינית, הנדסו החוקרים מודל עכבר טרנסגני, כלומר עכבר שבו הוסיפו בשיטות הנדסה גנטית מתוחכמות גנים שונים.
בעכברים מסוג זה נצפו גנים מסוג Trib2 מבוטאים ביתר בנוירונים היפוקרטיניים. החוקרים גילו שבמחלת הנקרולפסיה יוצרו נוגדנים שפעלו ישירות כנגד Trib2 שבנוזל המוח בהשוואה לקבוצות אחרות שנבדקו.
בנוסף, הראו החוקרים שכאשר הגן Trib2 שונה במקצה, לא הייתה פעילות אוטואימונית רבה, בכך הוכיחו למעשה את חשיבותו במחלת הנרקולפסיה.
משמעות המחקר
במחקר זה הצליחו להבין את המנגנון המולקולרי והגנטי העומד מאחורי סינתזת חלבונים הקשורים לנוירונים היפוקרטינים. בזכות המחקר נוצרה ההוכחה הסופית המאשרת את ההשערות לגבי מחלת הנרקולפסיה והבסיס האוטואימוני להיווצרותה.
בזכות תגלית זו, ניתן יהיה בעתיד למצוא תרופות התוקפות מנגנון זה, אשר מפחיתות את הפעילות האוטואימונית ואת הסימפטומים הנגרמים כתוצאה ממנה.
למידע נוסף על המחלה: