מחלות אוטואימוניות

הגוף האנושי בנוי כך שיוכל למנוע חדירת פתוגנים או להשמיד אותם במקרה וחדרו לגוף באמצעות שתי מערכות: מערכת חיסון מולדת בעלת תגובה לא ספציפית, ומערכת חיסונית נרכשת שמספקת הגנה ספציפית מפני פתוגנים. מערכת החיסון פועלת לפי הבחנה בין 'עצמי' ל'ללא עצמי', ואינה אמורה לפעול כלפי מה ש'עצמי' למעט במקרים של תאים עצמיים שאינם תקינים.

כישלון של מערכת החיסון

לעיתים נכשלת מערכת החיסון ביצירת אבחנה בין ה'עצמי' לבין 'לא עצמי', ויוצרת נוגדנים עצמיים (Auto antibodies) ותאי T ציטוטוקסים, התוקפים והורסים רקמות ואברים של הגוף. התקפה זאת של מערכת החיסון כנגד ה'עצמי' מכונה תגובה אוטואימונית.

בעוד שמערכת החיסון אמורה להגן על הגוף מפני חדירה והתקפה של וירוסים, חיידקים ופתגונים מבחוץ, במחלה אוטואימונית הגוף למעשה תוקף תאים ורקמות השייכות לגוף עצמו. התקיפה העצמית של מערכת החיסון את הגוף מלווה בתגובת יתר חיסונית כגון יצירת נוגדנים עצמיים ויצירת דלקות באזורים שונים בגוף. כתוצאה מכך, מחלה אוטואימונית יכולה לגרום נזק למערכות ואיברים שונים, כמו שחמת בכבד למשל.

מאפיינים של מחלות אוטואימוניות

ישנם כשמונים סוגים שונים של מחלות אוטואימוניות בהן יש הפעלה של מערכת החיסון כלפי תאים ורקמות שונות בגוף. לחלק מהמחלות האוטואימוניות יש תסמינים דומים. בספרות הקלינית מחלות אוטואימוניות מסווגות לפי מחלות אוטואימוניות מערכתיות או מקומיות, אך האבחנה בין שני הסיווגים הללו לעיתים מטשטש. דוגמא למחלות אוטואימוניות ידועות הן צליאק, זאבת, דלקת מפרקים, פסוריזיס, קרוהן, קוליטיס, טרשת נפוצה ועוד.

מעריכים כי 5% מהאוכלוסיה המערבית לוקה במחלה אוטואימונית כלשהי, וכי מחלות אוטואימוניות שכיחות יותר בקרב צעירים ובמיוחד בקרב נשים בגיל הפוריות. הסימנים והסימפטומים המלווים את התסמונת האוטואימונית משקפים למעשה את סוג התא המותקף בידי מערכת החיסון. למשל, במחלה המכונה אנמיה המוליטית אוטואמונית, נוגדנים עצמיים הורסים תאי דם אדומים. בדלקת כיבית של המעי הגס, נוצרים נוגדנים עצמיים כנגד תאי המעי הגס, והסימפטום העיקרי הוא כאב בטני חמור.

אבחון מחלות אוטואימוניות

האבחנה של מחלה אוטואימונית מתבססת ברובה על התמונה הקלינית של המטופל לרבות התסמינים העיקריים, ממצאי בבדיקה הגופנית, תוצאות בדיקות מעבדה לרבות בדיקת נוגדנים בדם, בדיקת דם של מדדי דלקתיות בגוף והערכת תפקודית של איברי הגוף. לעיתים יש צורך להיעזר בבדיקות הדמיה שונות על מנת לוודא שהאבחנה של מחלה אוטואימונית אכן מדוייקת.

התפתחות מחלות אוטואימוניות

עדיין לא ידוע בוודאות מדוע מערכת החיסון מתחילה להפעיל תגובה חיסונית כנגד תאי הגוף. לפי מחקרים עדכניים סבורים שהתפתחות של מחלה אוטואימונית נובעת מאינטרקציה  בין גורמים גנטיים, הורמונאליים וסביבתיים. הועלו סברות בנוגע למכניזם הביולוגי המעורב בהתפתחות מחלות אוטואימונית. למשל, אחת הסברות היא שבזמן שכפולו של נגיף בתאים אנושיים, הוא משאיל חלבונים משטח הפנים של התא המאחסן ומעביר אותם לשטח הפנים שלו.

כאשר המערכת החיסונית "לומדת" את פני שטח הנגיף, בכדי להרוס אותו, היא גם לומדת להרוס את התאים האנושיים הנושאים אותם חלבונים. סברה נוספת היא חוסר הלמידה של תאי T בתימוס להפריד בין עצמי ללא עצמי. כמו כן, הוצע כי דמיון מקרי בין אנטיגן זר לאנטיגן עצמי אחראי אולי להתפתחות של אוטואימוניות.

טיפול במחלות אוטואימוניות

 מחלה אוטואימונית היא מחלה כרונית שאין לה ריפוי. אי לכך, הטיפול מתמקד בהקלה על הסימפטומים של המטופל וניסיון להפחית או לדכא את המערכת החיסונית על מנת לאפשר לחולים במחלות אוטואימוניות איכות חיים טובה יותר. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הניבו טיפולים חדשים להקלה על תופעות המחלות האוטואימוניות.

הטיפול במחלות אוטואימוניות הוא מורכב ולרוב כולל שימוש בתרופות אנטי דלקתיות, מתן סטרואידים, תרופות המדכאות את מערכת החיסון או שימוש בנוגדנים לשם ויסות פעילות מערכת החיסון, טיפול ביולוגי ולעיתים אף החלפת דם (פלסמהפרזיס)  או קבלת עירוי דם מאחרים (IVIG).

ראו גם:

מחקר שנערך באוסטרליה פיתח חיסון ניסיוני וחדש לטיפול במחלות אוטואימוניות

מחלות זיהומיות עלולות לגרום להופעה של פיברומיאלגיה