המחלה מכונה לופוס (שבתרגום מיוונית הכוונה לזאב) לאור פריחה עורית בצורת פרפר שאופיינית לחולים בה. ככל הנראה, פריחה זו הזכירה לרופאי ימי הביניים את הכתמים והסימנים על פניהם של זאבים. מחלת הלופוס נפוצה בצורה משמעותית בנשים לעומת גברים, ביחס של 1:8, כאשר המחלה לרוב מאובחנת בגיל הפוריות (ממוצע גיל אבחנה הוא 33 שנים). השכיחות של לופוס באוכלוסייה הכללית היא 0.001%.
סימפטומים
למחלת הלופוס יש ביטויים רב מערכתיים ועוריים, והיא מחולקת לתתי קבוצות בהתאם לסימפטומים של המטופל. זאבת אדמנתית מערכתית נחשבת למחלת לופוס קלאסית עם מעורבות רב מערכתית רבה, ועם הסימפטומים ותופעות הלוואי הרבים ביותר בהשוואה ליתר צורות הלופוס.
עוצמת המחלה מוגדרת לרוב לפי מערכות הגוף המעורבות בפגיעה. פגיעה במפרקים נחשבת להתבטאות יחסית קלה של המחלה, מעורבות של כלי דם ולב מוגדרת כהתבטאות בינונית של המחלה, ופגיעה בכליות ו/או במערכת העצבים המרכזית מהווה התבטאות קשה של המחלה. כמו כן, תופעת לוואי בולטת בלופוס היא תסמונת רנו, המתבטאת בשינוי ובכיווץ של כלי הדם.
אנשים שחולים בלופוס נוטים לסבול מעייפות, מחום גבוה וממושך, מהפרעות פסיכיאטריות כמו דיכאון או חרדה, ומשינויים במשקל הגוף. מעבר לסימנים הכלליים, 85% מהחולים יסבלו מביטויים בשלד ושרירים כגון דלקת מפרקים, כאבי שרירים ובמקרים מעטים יותר גם נמק בכלי דם של העצם. 81% מהאנשים החולים בלופוס יחוו תופעות עוריות כמו פריחה כרונית, פריחה אקוטית, נשירת שיער ופיתוח כיבים. בנוסף לכך, 50% מהחולים סובלים מפגיעה כלייתית ברמה כלשהי, והיא מהווה את גורם התמותה העיקרי בקרב חולי הלופוס.
תופעות לוואי נוספות של לופוס הן הפרעות המוטלוגיות, כמו פגיעה ביצירת תאי דם לבנים או ירידה בטסיות דם, הגדלה של בלוטות הלימפה והגדלת איברים כמו כבד וטחול, פגיעה בחזה ובריאות, פגיעה במערכת הלב ודלקות כלי דם.
גורמים ללופוס
לפי מחקרים בתחום ניכר כי לפגמים גנטיים מסוימים יש קשר עם התפתחות מחלת הלופוס. נמצא למשל כי הפרעות גנטיות הפוגמות בייצור חלבונים, גורמות לשיבוש הפעילות התקינה של מערכת החיסון, ועלולות להוביל להתפתחות של לופוס בתנאים סביבתיים מסוימים.
התנאים הסביבתיים שעלולים לעודד התפתחות לופוס באנשים עם פגיעות גנטית לכך הינם חשיפה רבה וממושכת לקרני שמש (UVB), חשיפה לזיהומים (כמו מחלת הנשיקה), שימוש בתרופות מסוימות וגורמים הורמונליים.
טיפול
לופוס מוגדרת כמחלה כרונית שאין לה ריפוי כיום. תועדו מספר מצבים של החלמה ספונטאנית מלופוס ללא כל התערבות רפואית, אך ככל הנראה מדובר בזאבת הנגרמת מתרופות ולא בזאבת אדמנתית מערכתית. אי לכך, הטיפול הרפואי המוצע לחולי לופוס איננו עוסק בריפוי המחלה אלא בהקלה על הסימפטומים. כמו כן, מומלץ להיעזר בטיפול תרופתי נגד דיכאון שיקל על התמודדות עם המחלה.
הטיפול התרופתי יכול להתבסס על תרופות אנטי דלקתיות שאינן סטרואידים (NSAID's), תרופות נוגדות מלריה (Hydroxychloroquine), סטרואידים (Corticosteroids), ותרופות שמדכאות את המערכת החיסונית. כמו כן, לאחרונה אושרה בארה"ב תרופה חדשה ללופוס מזה 50 שנה, והתקווה היא שתרופה זו תביא מעט הקלה לסובלים מהמחלה.
מאחר ולמחלת הלופוס יש ביטויים רבים, וכל חולה שונה ממשנהו, יש קושי בקביעת פרוגנוזה (התפתחות המחלה וסיכויי החלמה) ברורה. עם זאת, נמצא כי אי-אבחון, אבחון שגוי או חוסר טיפול בלופוס עלולים להוביל לפגיעה רבה יותר במערכות שונות בגוף.
אי לכך, ישנה חשיבות רבה באבחון וטיפול נכון בלופוס. כאשר מטופל מאובחן כחולה במחלה זו, ולא הופיעו תסמינים חדשים תוך שנתיים מעבר לאלו שדווחו, יש סבירות נמוכה מאוד שיופיעו תסמינים נוספים בהמשך.