סימפטומים למחלה
דלקת מפרקים שגרונית מתבטאת כדלקת מפרקים כרונית בגוף החלה במפרקים רבים. המעורבות הנפוצה ביותר היא של המפרקים הקטנים בכפות הידיים, בדרך כלל באופן סימטרי, וברוב המקרים ללא פגיעה במפרק הקיצוני ביותר של האצבעות. התקדמות המחלה יכולה להוביל ליצירת דפורמציות (פגיעה במבנה התקין) במפרקים המעורבים, עם הגבלה קשה בתנועה.
דלקת מפרקים שגרונית שכיחה מאוד באוכלוסייה. מעריכים ששכיחותה מגיעה לכ– 1% בקרב אוכלוסיית המבוגרים. שכיחותה בנשים גבוהה יותר מאשר שכיחותה בגברים. גיל ההופעה טיפוסי של המחלה נע בין העשור החמישי לעשור השביעי של החיים.
הכאבים המופיעים במפרקים במחלה זו מתגברים דווקא לאחר מנוחה, ולא בהפעלה של המפרק. על כן, מפרקי האצבעות נוקשים וכואבים דווקא בשעות הבוקר, לאחר שנת לילה. המפרקים הפגועים הינם כאובים, נפוחים, ורגישים למגע.
דלקת מפרקים שגרונית במהותה היא מחלה דלקתית סיסטמית, המתבטאת בעיקר במפרקים. לכן, למחלה ישנם סימנים נוספים, ולא רק בפרקי כף היד. נודולות ראומטיות מתפתחות ונמצאות באזורים שונים בגוף, בעיקר באזורים האקסטנסורים של המפרקים.
סוקליטיס, דלקת של כלי הדם בגוף, יכולה גם היא להופיע בחולי דלקת מפרקים שגרונית, בנוסף למחלות שונות בריאה; מחלות של קרומי הפלוארה, מחלת ריאות אינטרסטיציאלית, ודלקות ריאות לא זיהומיות קשורות גם הן לדלקת מפרקים שגרונית
אבחון ומאפיינים
דלקת מפרקים שגרונית, כמו דלקת מפרקים זיהומית, הינה מחלה דלקתית אימונית. בדמם של כמעט כל החולים נמצא נוגדן עצמי בדם, שפועל נגד נוגדנים אחרים. נוגדן זה נקרא Rheumatoid factor, הימצאותו לא ספציפית לדלקת מפרקים שגרונית, אך היא חשובה מאוד באבחנה של המחלה.
נוגדנים עצמים נוספים שניתן לעיתים למצוא אצל החולים הם מסוג anti CCP. לאבחנה ניתן גם להיעזר בניקור של מפרק פגוע, ואנליזה של הנוזל המנוקר.
בבסיס הפתולוגיה של המחלה עומדת פגיעה בפעילותו של הסינוביום, השכבה המצפה את חלל המפרק מבפנים. תאי הסינוביה מתרבים וגדלים, כך שגם אספקת הדם למפרק נפגעת. נוזל הסינוביה הופך דלקתי, עם פעילות מוגברת של לימפוציטים. ארוזיות בעצם, והרס הסחוס מופיעים בשלבים מתקדמים יותר במחלה.
אבחנה של דלקת מפרקים שגרונית מתבססת על רשימת קריטריונים, הכוללים את תסמיני המחלה עם סימנים מעבדתיים. כדי לאבחן את המצב צריכים להוכיח את הימצאותם של ארבעה קריטריונים מבין הבאים: קשיחות בוקר במפרקים, דלקת בשלושה מפרקים או יותר, דלקת מפרקים במפרקי היד, דלקת מפרקים סימטרית, נודולות ראומטיות, שינויים אופייניים בצילום רנטגן, וגורם ראומטי (Rheumatoid Factor) בדם.
טיפול
טיפול בדלקת מפרקים שגרונית הוא בעיקרון טיפול אימונוסופרסיבי, כלומר טיפול המדכא את פעילותה של מערכת החיסון. מכיוון שבבסיס המחלה עומדת פעילות לא מבוקרת של המערכת החיסונית בגוף, תרופות שפוגעות במערכת החיסון משמשות כטיפול במחלה.
יעד טיפולי חשוב נוסף הוא מניעת הכאבים המפרקיים והקלה על חיי היומיום של החולה. הטיפול עבור הכאבים בדלקת מפרקים שגרונית מבוסס ברובו על תרופות ממשפחת נוגדי הדלקת שאינם סטרואידים (NSAID's).
התרופה השימושית ביותר המדכאת את מערכת החיסון היא סטרואידים, אך מכיוון שטיפול בסטרואידים נושא בחובו תופעות לוואי רבות מנסים להמעיט את השימוש בהם כלל הניתן, ולהשתמש בקבוצת תרופות הידועות כתרופות אנטי ראומטיות המשפיעות על המחלה. בקבוצה זו, התרופה Methotrexate היא ככל הנראה היעילה ביותר.
קו נוסף של טיפול הן תרופות המכונות "ביולוגיות", אשר פוגעות באופן ספציפי במרכיבים של התגובה הדלקתית. דוגמה לתרופות כאלו הן נוגדנים ל– TNF ול– IL1, ציטוקינים בעלי תפקיד חשוב בתהליך הדלקתי. מלבד זאת, מחקרים הראו שפעילות גופנית יכולה להקל על דלקת המפרקים ולהטיב עם החולים.