מחלת אדיסון (addison's disease) הינה מחלה כרונית אנדוקרינית, אשר נגרמת מחוסר פעילות של בלוטת יותרת הכליה (הנקראת גם האדרנל). חוסר הפעילות יכול להיגרם מפגיעה ראשונית בבלוטת יותרת הכליה כתוצאה בדרך כלל ממחלה אוטואימונית, או מפגיעה שניונית בבלוטת ההיפופיזה.
המחלה מאופיינת בחסר קורטיזון או אלדוסטרון, וכתוצאה מכך החולה ירגיש בעייפות, חולשת שרירים, לחץ דם נמוך, חסר בנתרן ואשלגן, בחילת והקאות.
אבחון המחלה ייעשה על פי רוב על סמך בדיקות דם לרמות קורטיזול. והטיפול בחולה יהיה באמצעות מתן תחליפי הורמונים.
מחלות אוטואימוניות, כמו מחלת אדיסון, הינן נדירות יחסית, והערכה גסה אומרת כי יחלו בה 5% מהאוכלוסייה. פעמים רבות הן מופיעות ומתפתחות, אך מתגלות רק לאחר הופעת התסמינים, כך שהמטופל נשאר די המום כאשר הוא מבין כי הינו חולה במחלה אוטואימונית, כרונית, אשר אין ממנה מרפא, והוא יהיה תלוי בתרופות והשלמת חיצוניות.
תסמיני מחלת אדיסון
תסמיני המחלה יכולים להיות רבים וכללים, כתלות ברמת הפגיעה ובמהותה. הקורטיזול הינו חלק מקבוצת הורמוני הגלוקוקורטיקואיד. ככזה הוא בעל השפעה רבה, במיוחד במצבי לחץ ומצוקה. במצבים אלה הוא אמור לסייע להעלאת לחץ הדם, ורמות הסוכר. כמו כן הוא מסייע למערכת החיסונית להילחם כנגד זיהומים שונים, ובאיזון המטבולי של הגוף כולו.
המחלה יכולה לגרום לתסמינים וסימפטומים רבים, מכיוון שההורמונים המעורבים הינם רבי השפעה על מערכות הגוף כולו. בעקבות חסר בקורטיזון, עלול האדם להיחשף לפיגמנטציה מוגברת באזורי הפטמות, קפלים או אזורים חשופים אחרים, לחץ דם נמוך, חוסר תיאבון, היפוגליקמיה (רמות סוכר נמוכות), עייפות, בלבול ונטייה לזיהומים. חסר בהורמון האלדוסטרון יגרום לרמות נתרן ואשלגן נמוכות, אשר יגרמו לפגיעה כלייתית והפרעות קצב.
מחלת אדיסון כמחלה אוטואימונית
מחלה זו עלולה להתפתח, אצל גברים ונשים מכל גיל, החל בגיל הילדות ועד הבגרות. לרוב, היא נחשבת למחלה אוטואימונית, אשר נובעת מתקיפת נוגדני הגוף את קליפת יותרת הכליה.
ביטוי המחלה יופיע, לאחר הריסת רוב הבלוטה, והשארתה כחסרת יכולת להפריש את ההורמונים או להגיב לשינויים.
לפעמים, עלולות להיהרס בלוטות אנדוקריניות נוספות, כמו בלוטת התריס. פעילות בלוטות אלו כה קריטית, עד כי התסמינים הינם חמורים וכוללים מערכות גוף רבות. לכן, ללא טיפול דחוף ומידי, מחלת אדיסון עלולה לגרום לקריסת מערכות ואף מוות.
בדומה למחלות אוטואימוניות אחרות, גם במחלת אדיסון, הנטייה נראית כתורשתית. כך שכאשר אחד מבני המשפחה הגרעינית חולה, הסיכון למחלה גם לבני המשפחה האחרים עולה מאד. יש הטוענים כי כמו בהרבה מחלות אוטואימוניות, ישנם זרזים אשר עלולים להחמיר את התופעה. למשל: חיסונים, מחלות זיהומיות. במקרה של מחלת אדיסון, הייתה סברה אשר הניחה כי למחלת השחפת ישנו תפקיד כזרז של התסמינים.
הטיפול במחלות אוטואימוניות ובמחלת אדיסון
מכיוון שלמחלות אוטואימוניות ישנם שלושה מנגנוני פגיעה, הטיפול בהן הוא מורכב. פגיעה ראשונית אשר עלולה לקרת היא פגיעה באיבר המטרה (בלוטת יותרת הכליה), פגיעה שניה עלולה להיות בבלוטות אנדוקריניות אחרות. והפגיעה השלישית עלולה להתרחש בהורדת תנגודת הגוף לזיהומים ומחלות דלקתיות.
בדרך כלל, הטיפול בסוג מחלות זה יתבסס על הורדת התגובה של מערכת החיסון והשלמת החסר הקיים. מנגד, סוג מחלות אלה, כמו מחלת אדיסון, פוגעות גם במערכות בריאות ומורידה את תנגודת הגוף להילחם בזיהומים שונים.
השלמת החסרים השונים (למשל מתן אינסולין לחולי סוכרת או הורמונים לתת פעילות של בלוטת התריס) במחלת אדיסון ניתנת בתחליפי ההורמונים החסרים כמו קורטיזון. מעבר לכך, ישנו ניסיון להאט את קצב ההרס של שאר האיברים או הרקמות באמצעות מתן רציף של סטרואידים.